אפליקציות לרכב שאתם פשוט חייבים

אם אתם נוהגים להסתובב בעיר הגדולה, מה טוב, וגם אם זה לא בעיר הגדולה זה בסדר. אם גם יש לכם סמארטפון - עוד יותר טוב. אני אישית חולת אפליקציות ואני מורידה כל דבר שמוכן לעשות בשבילי משהו אוטומטי. בהיותי אישה, מה שאומר שהצד השמאלי של המוח שלי רוב הזמן ישן, אני זקוקה לכל דבר שעוזר לי לתפעל את הדבר הזה שנקרא "רכב".

אפליקציה ראשונה שכל אחד או אחת חייבת זה כמובן Waze , תוכנת הניווט האולטימטיבית, אבל זה ברור ואם עדיין אין לכם - תורידו. בגזרת המפות יש גם את google maps שנוח להשתמש בה  סתם כדי למצוא מקום על המפה, לנווט רגלית (חשוב מאוד אם את אובדת בדרום תל אביב) או לנווט בתוך מקומות ציבוריים גדולים כמו שדות תעופה, או איקאה (?!).

עוד אפליקציה שאני לא זזה בלעדיה, או יותר נכון מקיפה את השכונה שלי 3 פעמים עד שהחומות נופלות היא find my car שמאפשרת לשמור את המיקום של הרכב (או כל מקום אחר לצורך העניין כמו מלון) ואז לנווט לשם חזרה. תצחקו כמה שאתם רוצים, אבל נראה אתכם מתקשרים לאיתוראן רק בשביל לגלות שאתם משלמים ערימות של כסף כל חודש, ולמרות זאת, הם לא מוכנים לגלות לכם איפה הרכב שלכם. לא משנה כמה תתחננו, הנציגה מעבר לקו תשלוף את קלף ה"אסור לנו למסור מיקום של רכב בלי אישור מהמשטרה", כן כן, גם אם אתם משלמים להם בדיוק על זה. אז זה מאוד עוזר, במיוחד אם חניתם לפני שבוע, שבשנים של תל אביבי זה שנה.

אפליקציה חמודה ולא מזיקה היא voice sms שמקריאה לכם את הסמסים כשאתם בנהיגה. אפשר לבחור בין קול של אישה/גבר ולבחור אם אתם רוצים שהאפליקציה תשלח הודעה גנרית בחזרה עם טקסט לבחירכתכם. עובד גם בעברית. אם אתם רוצים לקחת את השירות הזה צעד אחד קדימה יש את Vlingo שקיימית עוד לפני הסירי של אפל, (הא הא!) ותעשה כל דבר שתבקשו ממנה לפי פקודות קוליות.

לכל הנגררים והנגררות, מומלץ להוריד את האפליקציה של פנגו, שמאפשרת להפעיל חניה בקליק אחד. אם תשלמו עוד קצת כסף היא גם תגיד לכם איפה חניתם ואם תשלמו עוד קצת כסף היא גם תזכיר לכם שהחניה נגמרת ותשאל אם אתם רוצים לחדש. רק שימו לב שלהפעיל חניה מהאפליקציה עולה עוד כחצי שקל, לעומת שימוש בממשק הטלפוני שהוא חינם.

אם כבר גררו לכם את האוטו ואתם צריכים תחבורה ציבורית, שתי אופציות טובות, שלא לומר מעולות, הן get taxi ו transport droid il. הראשונה מיועדת להזמנת מונית, והיא by far האפליקציה הישראלית הכי טובה שאני ראיתי עד כה. לפחות הכי יעילה. האפליקציה מאתרת אתכם ומאפשרת לכם להזמין מונית בקליק אחד למקום שאתם נמצאים. או אז האפליקציה מודיעה לכם את זמן ההמתנה למונית, מציגה ע"ג מפה את התקדמות המונית במסלול לעברכם (שזה ממש חמוד ומגניב) ומציגה את פרטי הנהג שבדרך אליכם, כך שניתן ליצור איתו קשר במידת הצורך. בסיום התהליך האפליקציה מודיעה שהנהג הגיע ומבקשת גם לדרג אותו. כרגע השירות זמין רק בתל אביב.

האפליקציה השנייה מיועדת לחסכנים מבינכם, שיעדיפו אוטובוס, והיא מאפשרת לברר בקלות רבה איך מגיעים מכאן לשם, ובאיזה שעה יש אוטובוס. האפליקציה אמנם בתשלום סימלי אבל עובדת מעולה ומומלצת ביותר לנסמכים על תחבורה ציבורית.

אלו מבינכם שזכו לקבל ממני שיחות היסטריות בכל שעות היממה, בהן אני מנסה נואשות לשדר בטלפתיה את המיקום שלי, כדי שמישהו יוכל להביא אותי בשלום למקום חפצי - מודים לסמסונג על שגאלה אותם מייסורים אלו. האחרים לא זוכים לקבל ממני טלפון, מה אני אעשה, השתמשתי ב- waze  ונגמרה לי הבטריה של הטלפון.

כל האפקליציות ניתנות להורדה במרקט, ואם יש לכם אייפון - לכו חפשו (אפליקציה מקבילה באפ סטור). צ'או.

טרי זה טוב, לא?

 אוכל טרי. חדשות טריות. בגד חדש. טרנדים חדשים. מחקר חדש. מידע שהתקבל זה עתה. תפקיד חדש. טכנולוגיה חדשה. אהבה חדשה. התחלה.

למילה חדש יש ניחוח משכר

במקצוע שלי חלק ניכר מהעבודה הוא להיות כל הזמן מעודכנת בחידושים ובטרנדים האחרונים. אני משקיעה זמן רב בקריאת חדשות ומחקר של תחומים חדשים. השאיפה היא תמיד להיות ראשונה, מובילה, לדעת כל מה שצריך לדעת. וזה תמיד נורא מרגש, להיות בתחום בו הכול משתנה מדי יום ואף פעם לא משעמם. לפעמים זה מתיש.

לפעמים נראה לי שבמרדף הזה קצת שכחתי כמה אני אוהבת גם דברים ישנים, וכמה החברה שלנו הפסיקה להעריך ניסיון, מקצועיות, והתעמקות בדברים. 

חברה ותיקה. עובד מנוסה.רהיט עתיק. מתכון שעובר במשפחה במשך דורות. וינטאג'. רטרו. תמונות ישנות. זכרונות.

סבא שלי, זכרונו לברכה, היה מכונאי בלודז'יה. במשך 30 שנה עבד באותו מקום. כאשר היה כבר חולה ותשוש, מתוך ערפול הרים את ידו באוויר בחיפוש אחר חוט דמיוני במכונות סריגת הגרביים. מכל בליל הזכרונות המבולבלים, זה מה שהוא זכר לעשות.

 גם אני רוצה להיות הכי טובה בכל דבר שאני עושה.

אבל אני שואלת את עצמי, האם זה אפשרי בכלל בתחום הזה. בו המילה "מומחה" נזרקת לאוויר בכל הזדמנות אך משקלה כנוצה. בו תארים קצת איבדו את המשמעות והידע זמין לכולם. בו תקופת עבודה נכבדת היא שנתיים ובו דקת שהייה באתר היא המון זמן. איך אפשר להיות מקצועי בטווחים כאלו?

אני מוצאת את עצמי לפעמים חסרת סבלנות בסיטואציות בהן אני צריכה לשבת לאורך זמן, ואני תוהה מתי זה קרה. איפה הימים בהם יכולתי לשבת ולהתיר קשרים בסבלנות אין קץ, ואני קצת מתגעגעת ליכולת להתמיד בפעולה לאורך זמן. 

באופן מצחיק וקצת אירוני, יש לי תקלה באינטרנט בבית, וכבר שבוע שאני נאלצת להתנתק בכל פעם שאני מגיעה הביתה. זה קצת מעצבן, אבל יש בזה משהו גם נעים שמחזיר אותי להנות ממה שמשודר עכשיו בטלוויזיה או מספר טוב. שעה של יוגה. דברים שטובים לנפש.

כדאי לכם לנסות גם. אי של שקט במרוצת היומיום.

בעטיפה של ממתק

כשאני מסתכלת על התדמית שיצאה לפרסומות, אני קצת מתפלאת. דווקא הן, סובלות משם רע. זה לא קצת אבסורד? לתעשיה שאמורה למכור לנו יש בעיית תדמית.
אני לא מכירה בנאדם אחד (למעט בתעשיה) שלא חושב שפרסומות זה דבר שלילי, והוא, (בניגוד לסתומים האחרים) כמובן, לא מאמין לפרסומות. אולי זה הישראלי שלא רוצה לצאת פראייר, ואולי זה כל אדם באשר הוא, אף אחד לא מודה שפרסומות עובדות עליו. מהצד שלי, המקבל את מאות הלידים ועשרות אלפי ההקלקות זה נראה קצת אחרת.

רפי תרגש אותי!

אם תחשבו על זה רגע, פרסומות זה לא עד כדי כך מרושע. מתי פעם אחרונה קניתם למישהו שאתם אוהבים מתנה, ונתתם אותה סתם ככה? הרבה יותר מרגש להגיש אותה לחבר בעטיפת מתנה. קצת מבריקה, קצת מרשרשת, עטופה בסרט, Voila!


אז למה אומרים שפרסומאים הם שקרנים? כולנו רוצים שירגשו אותנו, כולנו רוצים לקנות את המוצר הכי טוב, מגניב, יפה ומה לא. אף פעם לא נסתפק במוצר שהוא "סתם" מוצר שרק טוב במה שהוא עושה. ותרשו לי לצטט מהפרסומת האלמותית של עלית: "רפי, תרגש אותי!" פרסומת משלהי שנות התשעים, שזוכרים אותה עד היום. כי קפה לא יכול להיות סתם קפה, הוא צריך להטריף לי את כל החושים.


פילוח, אם כל חטאת
הבאזז וורד בעולם הפרסום בשנים האחרונות הוא פרסום מפולח. אני אציין את הברור מאליו ואומר: במקום להטריד אתכם בפרסומות מעצבנות שלא מעניינות אתכם, הפרסומאים הרעים חושבים שאתם יותר אינטיליגנטים מזה ומציעים לכם פרסומות שאשכרה יכולות למכור לכם מוצר שאתם מעוניינים בו. צודקים באמת, הרשע בהתגלמותו.


המילה הנישאת על שפתי כל מוקיע היא פגיעה בפרטיות. מצד אחד, אני יכולה להבין את החשש של רבים מעצם הידיעה שמישהו אי שם יושב ומתייק את המידע עלינו על גבי דפים וירטואליים שלעולם לא יצהיבו מיושן.


מצד שני, נחשו מה, אתם ישראלים, יש עליכם ערימות של תיקים שהמדינה שומרת עליכם. מהרגע שהייתם בצבא, האנונימיות שלכם אבודה. וחוצמזה, אם אנונימיות הייתה כ"כ חשובה, לא היה פייסבוק. וגוגל. ופריס הילטון. והאח הגדול. אז מספיק עם הסלוגן הזה כבר, תחליפו קריאיטיב.


אני לא קונה מותגים
(אמא, זה בשבילך)
אני אוציא מהדיון הזה את כל המכורים והשרופים שאיבדו כל קשר למציאות וקונים מותגים באובססיביות כי העונש שלהם זה שהם נראים ככה:

לגבי שאר האנשים, הם פשוט לעולם לא יודו בזה, אבל לגבי רוב המוצרים, אין להם באמת יכולת לדעת להשוות בין מוצרים של חברות שונות ולכן הם נאלצים להסתמך בעל כורחם על שמות מותגים.
תוסיפו לזה את העובדה שכל ההחלטות שאנחנו עושים נובעות משיקולים אמוציונליים שאח"כ מקבלים רציונליזציה (וזה לא אני אמרתי, זה נבדק בניסויים) כך שאנחנו נקנה מוצרים שעושים לנו את זה, אם בעיצוב או בחשק או כל שטות אחרת, והרי לכם נאמנות למותג.
אז מי השקרן האמיתי?

מלחמת גרילה וירטואלית במדיה החברתית

צייר לי כבשה

שנים חזרו באוזניי על המיתוס שלישראל יש את הצבא הכי חזק במזרח התיכון, ובכל זאת אנו עדים לעיתים קרובות מדי לאירועים חבלניים מחרידים, כדוגמת הפיגוע האחרון באילת. היום, כשאני עובדת מדי יום להשפיע על תדמית מותגים שאני מקדמת ברשת, אני יודעת שהמלחמה היא בכלל לא בטנקים, לא במסוקים ולא בכיפת ברזל. המלחמה האמיתית היא על דעת הקהל העולמית, ומי יודע לספר סיפור יותר טוב. כמו בספר "הנסיך הקטן" כל אחד יכול לראות באותה תמונה משהו אחר. פוסט של חבר טוב בפייסבוק, ניסה לצייר תמונה מהצד הישראלי:

"My friends abroad: 3 Days ago, a group of terrorists attacked an Israeli bus and a few citizen's cars in the south of Israel. 8 Israelis were killed and many injured. Since then,the south of Israel was bombarded on an hourly basis, injuring and killing more innocent people. You will probably hear in the Worldly media about the Israeli reaction, but they will most likely not share the information above..."

את מה שאנחנו לא עושים מספיק, הפלסטינים אימצו כבר מזמן. על גבי דפי הרשת, מתחוללת מלחמת הגרילה הוירטואלית, כאשר כל אירוע טרוריסטי כזה או אחר, מלווה במתקפת האקרים פלסטינים באתרים ובעמודים ישראליים בפייסבוק, החל מפריצות לאתרים שמחליפות את תוכנם לתמונות של ילדים פלסטינים מתים וכלה בהעברת מסרים וסיסמאות ברשתות החברתיות. והם לא סתם בחרו בדרך הזו.

נתחיל מזה, שהגישה לשם היא קלה, וכל אחד יכול לעשות את זה. כל מה שצריך זה חשבון פייסבוק, לדעת קרוא וכתוב ולדאוג שיהיו לך חברים שחושבים כמוך שיעבירו הלאה את המסר. זה מדיום שמאפשר לכל אחד לבטא את עצמו, וצוקרברג סופג (כמעט) הכול. המתוחכמים מבינהם פורצים לעמודים ישראליים, מה שמצביע כי רמת האבטחה של פייסבוק היא לא ממש עופרת יצוקה..זה יותר כמו לקחת סוכריה מתינוק. בפייסבוק הנזק הוא תדמיתי. במקרה של אתרי אינטרנט, זה יכול לשתק פעילות אינטגרלית של מוסדות ישראליים בזמן משבר כמו בתי חולים למשל.

סיבה נוספת היא התפוצה של המדיום. כל ציוץ או פוסט ברשתות חברתיות היום מגיע לסירקולציה רחבה של אלפי אנשים, ואם זה לא מספיק, גוגל שומר הכול. אם מוצאים מטרה משותפת להתאגד סביבה, בסופו של דבר המסר הזה מוצא את דרכו למאות ואלפי אנשים דרך האינטרנט, ובעידן בו התקשורת ניזונה מהמדיה החברתית כעורק מידע חשוב לדיווח חדשות, הדרך של מסר מפי אלמוני לתקשורת ההמונים קצרה.  

סיבה חשובה אחרת היא שהמסרים שמועברים במדיה החברתית נתפסים בעיני הציבור כחזקים ואמינים יותר, כי המסר עובר מפה לאוזן, מאנשים כמוני וכמוך, ולא מעובד ומעוכל ע"י כתבים שלועסים אותו ומציגים אותו מזוית שונה לחלוטין.

בוקר טוב ישראל

נדמה כי עד היום התקשורת הישראלית הייתה מכוונת רק כלפי פנים, והדיווחים בתקשורת הזרה תמיד מספרים סיפור אחר, בה ישראל היא גוליית והפלסטינים דוד. שוב ושוב שאלתי את עצמי את השאלה, איך זה שישראל לא משקיעה בתדמית שלה? הם לא מבינים כמה זה חשוב??

הייתי יכולה לתרץ את זה ולהגיד, טוב הם פוליטיקאים, מה הם מבינים באינטרנט, זה מנגנון בירוקרטי וידה ידה, וכל זה היה אולי נכון, אם לא היה איזה אובאמה אחד שהבין את השטיק הזה כבר ב- 2008 והפך את היוצרות. אגב, הוא מתכונן כבר לבחירות לכהונה שנייה חמוש באתר מקושר לכל הרשתות החברתיות, כולל אפליקציית פייסבוק חדשה מהשקית.

והנה, (זמזמו) "במדינת הגמדים רעש מהומה הצבא חמוש מדים יוצא למלחמה..." במדיה החברתית. לאחרונה נפתח עמוד של צה"ל בפייסבוק, ועצם העובדה שכל הפוסטים שם באנגלית מצביע על כך שהם מכוונים להשפיע על דעת הקהל העולמית. העמוד מקושר גם לחשבון הטוויטר של צה"ל וערוץ ביוטיוב המעלה סרטונים עם הכותרת שלנו לאירועים.

כל שנותר לי הוא לאחל לצה"ל בהצלחה, עם אצבעות שלובות ותקווה בלב, ואם אתם צריכים טיפים, אני פה ;)

שכולם ידעו שציפיתי

פייסבוק השיקו סטטוס חדש הנקרא "expecting" ניתן לבחור האם הגולש/ת מצפה לילד, ילדה או תאומים, את תאריך הלידה המשוער והשם שנבחר.

שאני אתחיל?

אני לא אזכיר בכלל את המניעים המסחריים הברורים שעומדים מאחורי המהלך הזה ונועדו לקדם את אפשרויות הפילוח של פלטפורמת הפרסום בפייסבוק, כך שלמפרסמים יהיה קל יותר לפנות להריוניות החדשות ולהציע להן את מרכולתם. במקום ה- it's complicated הנאיבי והשטותי פייסבוק מתחילה להתנהג כמו חברה שצריכה לעשות כסף וממשיכה למפות אותנו בשיטתיות.

אני אומרת למה לעצור כאן? צריך סטטוס לכל מצב בחיים:

ייחולים של רווקות

מצפה שתתקשר, מצפה לרמת בגרות מעל גיל 18, מצפה שתדע מה אתה רוצה, מצפה שתגיד לי שאני יפה, מצפה שתדע להביע רגשות, מצפה שתדע לתקן דברים, מצפה שתהיה יפה ולא תשתוק.

לנשואות

מצפה שתפתיע אותי, מצפה שתזכור את יום הנישואים שלנו, מצפה שתפסיק כבר לצאת עם החברים האידיוטים שלך, מצפה שלא תירדם מול הטלוויזיה כל ערב, מצפה שתשים לב שקניתי שמלה חדשה, מצפה שתבשל, תכבס, תנקה את הבית, תשחק עם הילדים ותיתן לי לדבר בטלפון.

לא ברור מה יעשו נערות שנכנסו להריון בגיל העשרה, האם יבחרו בסטטוס ה- expecting או it's complicated? כי סקס זה כ"כ מסובך והן פשוט לא ציפו שזה מה שיקרה...

ככה לאנשים יהיה הרבה יותר קל להתחבר עם אנשים שמתאימים להם, וזו המטרה של פייסבוק, לא?

ועכשיו ברצינות. פייסבוק רוצה לאפשר לגולשים שלה לשתף את החברים שלהם במצבם המשפחתי. כמו יומן ימי ההולדת, שאני אישית לא יכולה לחיות בלעדיו, גם הפיצ'ר הזה צפוי להיות מגה פופולארי ברשת. פייסבוק היא כבר מזמן פגישת מחזור אחת גדולה, ועכשיו גם אפשר לדעת מי ילדה, מי בהריון, ומי סתם פאקאצה.

המדינה השלישית בגודלה בעולם יוצאת למחאה אזרחית

בטח כולכם שמתם לב שהמדינה רוחשת וגועשת עם עשרות מחאות שונות, ורבים ממלמלים על שפתיים, אתם תראו, הפעם זה שונה. הפעם זה באמת ישפיע. ספק אמונה, ספק תקווה שמשהו ישתנה, כי לא יודעים איך נמשיך ככה.

כשזה קרה במצרים כולם אמרו, כל הכבוד להם, חבל שאצלנו זה לא יכול לקרות, אבל הנה - זה קרה. וגם אם לא הלכתם להפגין בכיכר או עשיתם לייק לעמוד המחאה, עדיין יש לכם חלק בזה, כי בזכות כולנו ביחד, נרקמה הרשת החברתית המדהימה הזו, שמאפשרת לנו למצוא שפה משותפת עם חברים וזרים גמורים כאחד. 

צוקרברג ואחרים נתנו לנו את הפלטפורמה, אבל אם אנשים לא היו משתפים פעולה ומחיים את הרשת כל זה לא היה קורה. עצם העובדה שאנשים משתפים ומעבירים רעיונות של אחרים, נותנת מקום לרעיונות האלו להתקיים. תוכן גולשים ורשתות חברתיות הן לא המצאה של השנה האחרונה, וגם לא 3 שנים. תוכן גולשים קיים כבר כמה שנים טובות ובכל זאת, למה זה קורה רק עכשיו?

זה קורה עכשיו, כי אנשים הפסיקו לפחד לחשוף את עצמם ברשת, ומרגע שירדו המסכות, העולם האמיתי נכנס לתמונה. זה קורה עכשיו כי לכולם יש פרופיל בפייסבוק, וכולם נמצאים שם, מגדולים עד קטנים, מפורסמים ואנונימים, פוליטיקאים ועבריינים גם יחד. ולרוב הזה יש כוח. 

כל "אזרחי פייסבוק" יוצאים למלחמה

הכוח הזה הוא לא רק היכולת לפתוח עמוד מחאה בפייסבוק ולגייס אליו אנשים, אלא הכוח האמיתי הוא היכולת של האזרח הקטן להשפיע על סדר היום הציבורי. כי התקשורת של היום ניזונה מתוכן גולשים, ופעמים רבות מפגרת אחרי הרשת באירועי היום. אינסוף תוכניות אקטואליות מבוססות על מידע שזורם מהרשת, ואני אזכיר רק את הברורות כמו "הצינור" ו"מה קורה", אבל כולם עושים את זה, כי המציאות היום היא שהחדשות נמצאות שם.

למשל מחאת הקוטג' לא צירפה אליה מאוד אלפי אנשים ובאמצעות הכוח הזה שברה את המחלבות. המפנה קרה כאשר הסיפור עלה לחדשות ורק אז התחיל לצבור תאוצה. היופי בזה הוא שגם אם אין לך קשרים בחלונות הגבוהים אתה יכול להשפיע, כי הכוח ניתן לנו, ואנחנו רק צריכים להרים את הכפפה.

מחזיקה אצבעות שנצליח, ואולי נזכה לקצת חלב ודבש בארץ המובטחת.

למה פייסבוק היא כמו מטבח?

הרבה ניסו לנתח את פייסבוק ולהבין את סוד ההצלחה של הרשת. מה היה כ"כ מיוחד בה שלא היה ברשתות אחרות, כדוגמת מייספייס שהייתה קיימת הרבה לפניה. בסרט "הרשת החברתית" שמתיימר לספר את הסיפור של פייסבוק, נטען כי הקסם של פייסבוק היא שהיא שברה את מחסום האנונימיות של גולשים במדיה החברתית שעד כה נצמדו לכינויים וזהויות וירטואליות. פתאום החברים בעולם האמיתי נמצאים גם ברשת ויש קשר חזק בין העולם הוירטואלי לעולם האמיתי.

שימוש בזהות האמיתית הייתה רק ההתחלה של החיבור לעולם האמיתי, כאשר בהמשך ביטויים מתוך הרשת כמו "לייק" נכנסו לז'רגון ועד למכונות לייקים שמעבירות פעולה שעשינו בעולם האמיתי לפרופיל ברשת.

החיבור לעולם האמיתי הוא רק נדבך אחד בקסם של הרשת. פייסבוק יצרה מרחב וירטואלי ציבורי משותף, שמאפשר אינטראקציות חברתיות עם אנשים, בלי שהם צריכים להתאגד סביב נושא משותף או סיבה מסוימת להיות שם.

אם רשת האינטרנט הייתה בית, פייסבוק הייתה המטבח. המקום בו הכול מתרחש.

ה- wall הוא הלב, וזה משהו שלא היה קיים לפני כן ברשת. במייספייס לכל אחד יש את הפרופיל שלו שמכיל מידע רק עליו, בפורומים יש שרשורים אינסופיים חסרי המשכיות חברתית, ובפייסבוק יש את שניהם. גם את המידע הפרטי וגם את "פינת הקפה".  בפייסבוק כמו בבית, אנחנו חוזרים הביתה ודבר ראשון פותחים את המקרר, בודקים מה יש. אחרי 10 דקות באים שוב, כי למרות שאכלנו, בא לנו לנשנש עוד משהו . 

לפני שאנחנו מחליטים מה לאכול, אנחנו שואלים מה יש

אני זוכרת שיחה עם המשפחה שלי, כשהאינטרנט היה חדש במחוזותינו, ואחותי שאלה אותנו: "אבל מי שם את הדף הראשון באינטרנט?" שאלה שעד היום נותרה ללא מענה. הפייסבוק מייצג במידה מסוימת את הרשת כולה. גם בו המידע אינסופי ומתחדש ללא הרף ונדמה שמשהו תמיד קורה שם. לא בכדי סקרים מצביעים כי אנשים גולשים יותר שעות בפייסבוק על חשבון גלישה באתרים אחרים, כי אפשר לגלוש רק בפייסבוק כדי לדעת מה קורה.

רפרוף על ה- wall עונה על כל כך הרבה צרכים שלנו, שפתאום נראה לא ברור איך לא עלו על זה קודם. הוא מספק לנו אסקפיזם ובידור, בין אם זה בהייה במסך או הפעלות ומשחקים למינהם, נותן אפשרות להתעדכן באירועים אקטואליים, חדשותיים וחברתיים כאחד. הוא מאפשר לנו לקיים קשר ברמות שונות - החל מטקסט, תמונות ווידאו וכלה במחוות ומתנות וירטואליות. הוא מאפשר לנו להתחבר לעמודים שמעניינים אותנו וגם להתרברב על כך:)

פתאום "הסוד" של פייסבוק, נראה פשוט להפליא.


הפוסט הזה מוקדש לשירה :)