כשאני מסתכלת על התדמית שיצאה לפרסומות, אני קצת מתפלאת. דווקא הן, סובלות משם רע. זה לא קצת אבסורד? לתעשיה שאמורה למכור לנו יש בעיית תדמית.
אני לא מכירה בנאדם אחד (למעט בתעשיה) שלא חושב שפרסומות זה דבר שלילי, והוא, (בניגוד לסתומים האחרים) כמובן, לא מאמין לפרסומות. אולי זה הישראלי שלא רוצה לצאת פראייר, ואולי זה כל אדם באשר הוא, אף אחד לא מודה שפרסומות עובדות עליו. מהצד שלי, המקבל את מאות הלידים ועשרות אלפי ההקלקות זה נראה קצת אחרת.
רפי תרגש אותי!
אני לא מכירה בנאדם אחד (למעט בתעשיה) שלא חושב שפרסומות זה דבר שלילי, והוא, (בניגוד לסתומים האחרים) כמובן, לא מאמין לפרסומות. אולי זה הישראלי שלא רוצה לצאת פראייר, ואולי זה כל אדם באשר הוא, אף אחד לא מודה שפרסומות עובדות עליו. מהצד שלי, המקבל את מאות הלידים ועשרות אלפי ההקלקות זה נראה קצת אחרת.
רפי תרגש אותי!
אם תחשבו על זה רגע, פרסומות זה לא עד כדי כך מרושע. מתי פעם אחרונה קניתם למישהו שאתם אוהבים מתנה, ונתתם אותה סתם ככה? הרבה יותר מרגש להגיש אותה לחבר בעטיפת מתנה. קצת מבריקה, קצת מרשרשת, עטופה בסרט, Voila!
אז למה אומרים שפרסומאים הם שקרנים? כולנו רוצים שירגשו אותנו, כולנו רוצים לקנות את המוצר הכי טוב, מגניב, יפה ומה לא. אף פעם לא נסתפק במוצר שהוא "סתם" מוצר שרק טוב במה שהוא עושה. ותרשו לי לצטט מהפרסומת האלמותית של עלית: "רפי, תרגש אותי!" פרסומת משלהי שנות התשעים, שזוכרים אותה עד היום. כי קפה לא יכול להיות סתם קפה, הוא צריך להטריף לי את כל החושים.
פילוח, אם כל חטאת
הבאזז וורד בעולם הפרסום בשנים האחרונות הוא פרסום מפולח. אני אציין את הברור מאליו ואומר: במקום להטריד אתכם בפרסומות מעצבנות שלא מעניינות אתכם, הפרסומאים הרעים חושבים שאתם יותר אינטיליגנטים מזה ומציעים לכם פרסומות שאשכרה יכולות למכור לכם מוצר שאתם מעוניינים בו. צודקים באמת, הרשע בהתגלמותו.
המילה הנישאת על שפתי כל מוקיע היא פגיעה בפרטיות. מצד אחד, אני יכולה להבין את החשש של רבים מעצם הידיעה שמישהו אי שם יושב ומתייק את המידע עלינו על גבי דפים וירטואליים שלעולם לא יצהיבו מיושן.
מצד שני, נחשו מה, אתם ישראלים, יש עליכם ערימות של תיקים שהמדינה שומרת עליכם. מהרגע שהייתם בצבא, האנונימיות שלכם אבודה. וחוצמזה, אם אנונימיות הייתה כ"כ חשובה, לא היה פייסבוק. וגוגל. ופריס הילטון. והאח הגדול. אז מספיק עם הסלוגן הזה כבר, תחליפו קריאיטיב.
אני לא קונה מותגים
(אמא, זה בשבילך)
אני אוציא מהדיון הזה את כל המכורים והשרופים שאיבדו כל קשר למציאות וקונים מותגים באובססיביות כי העונש שלהם זה שהם נראים ככה:
לגבי שאר האנשים, הם פשוט לעולם לא יודו בזה, אבל לגבי רוב המוצרים, אין להם באמת יכולת לדעת להשוות בין מוצרים של חברות שונות ולכן הם נאלצים להסתמך בעל כורחם על שמות מותגים.
תוסיפו לזה את העובדה שכל ההחלטות שאנחנו עושים נובעות משיקולים אמוציונליים שאח"כ מקבלים רציונליזציה (וזה לא אני אמרתי, זה נבדק בניסויים) כך שאנחנו נקנה מוצרים שעושים לנו את זה, אם בעיצוב או בחשק או כל שטות אחרת, והרי לכם נאמנות למותג.
אז מי השקרן האמיתי?
אז למה אומרים שפרסומאים הם שקרנים? כולנו רוצים שירגשו אותנו, כולנו רוצים לקנות את המוצר הכי טוב, מגניב, יפה ומה לא. אף פעם לא נסתפק במוצר שהוא "סתם" מוצר שרק טוב במה שהוא עושה. ותרשו לי לצטט מהפרסומת האלמותית של עלית: "רפי, תרגש אותי!" פרסומת משלהי שנות התשעים, שזוכרים אותה עד היום. כי קפה לא יכול להיות סתם קפה, הוא צריך להטריף לי את כל החושים.
פילוח, אם כל חטאת
הבאזז וורד בעולם הפרסום בשנים האחרונות הוא פרסום מפולח. אני אציין את הברור מאליו ואומר: במקום להטריד אתכם בפרסומות מעצבנות שלא מעניינות אתכם, הפרסומאים הרעים חושבים שאתם יותר אינטיליגנטים מזה ומציעים לכם פרסומות שאשכרה יכולות למכור לכם מוצר שאתם מעוניינים בו. צודקים באמת, הרשע בהתגלמותו.
המילה הנישאת על שפתי כל מוקיע היא פגיעה בפרטיות. מצד אחד, אני יכולה להבין את החשש של רבים מעצם הידיעה שמישהו אי שם יושב ומתייק את המידע עלינו על גבי דפים וירטואליים שלעולם לא יצהיבו מיושן.
מצד שני, נחשו מה, אתם ישראלים, יש עליכם ערימות של תיקים שהמדינה שומרת עליכם. מהרגע שהייתם בצבא, האנונימיות שלכם אבודה. וחוצמזה, אם אנונימיות הייתה כ"כ חשובה, לא היה פייסבוק. וגוגל. ופריס הילטון. והאח הגדול. אז מספיק עם הסלוגן הזה כבר, תחליפו קריאיטיב.
אני לא קונה מותגים
(אמא, זה בשבילך)
אני אוציא מהדיון הזה את כל המכורים והשרופים שאיבדו כל קשר למציאות וקונים מותגים באובססיביות כי העונש שלהם זה שהם נראים ככה:
לגבי שאר האנשים, הם פשוט לעולם לא יודו בזה, אבל לגבי רוב המוצרים, אין להם באמת יכולת לדעת להשוות בין מוצרים של חברות שונות ולכן הם נאלצים להסתמך בעל כורחם על שמות מותגים.
תוסיפו לזה את העובדה שכל ההחלטות שאנחנו עושים נובעות משיקולים אמוציונליים שאח"כ מקבלים רציונליזציה (וזה לא אני אמרתי, זה נבדק בניסויים) כך שאנחנו נקנה מוצרים שעושים לנו את זה, אם בעיצוב או בחשק או כל שטות אחרת, והרי לכם נאמנות למותג.
אז מי השקרן האמיתי?
